שער הפסוקים, האר"י
סודות ספר תהילים

סודות הפסוקים    בספר תהילים

ארך ומגיש: רבי דוד קורן,

סימן ה':

אמרי האזינה ה' בינה הגיגי:

הנה ר"ת פסוק זה, זולת תיבת בינה, הם כ"א,

 כמנין שם אהי"ה, לרמוז כי שם אהי"ה הוא בבינה:

סימן ו':

ה' אל באפך תוכיחני וגו':

כבר הודעתיך, כי הה' גבורות הנופלות ביסוד ז"א,

 שלשתם מתמתקות עם החסדים.

והב' הנשארות בלי מיתוק, והם אף וחימה,

שנשארו בלתי מתוק, לאותם שחזרו בבית שני.

 ובנ"א מצאתי, מה שאומרים האשכנזים

אל באפך תוכיחני ואל בחמתך וגו', הם שתי

 גבורות שנשארו בלתי מתוק, לאשר חזרו בבית שני:

סימן י"א:

כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו:

(מזולתו) אמרו בזוהר כי סט"א כל מה שהאדם מתקרב אליו הוא נעשה שונאו,

ומבקש להמיתו. ובמתק שפתיו פירש רשת לפעמיו,

 כמ"ש בפרשת וירא בס"ת. אמנם הקב"ה הוא צדיק,

 וצדקות אהב, ואוהב כל הבא לחסות תחת כנפיו.

וע"ד הסוד,

 ירצה, צדיק ה', שהוא יסוד, וצדקות אהב, הם נו"ה, שנאמר בהם למען דעת צדקות ה'.

ועי"כ ישר יחזו פנימו, כי יהיו זו"ן פב"פ ביושר:

אמר שמואל נקראים צדקות, להיותם גם הם הרין ביעין,

 ואז יהיה הזיווג ביושר פנים בפנים. (ע"כ מזולתו):

סימן י"ב:

אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו:

ארז"ל ראה כחו של לשון, שנתונה בין שתי חומות,

אחת פנימית של עצם, שהם השינים.

והחיצונה מן הבשר, והם השפתים. ועכ"ז,

היא מתגברת בלשון הרע. וז"ש הפסוק,

כי הדוברים לשון הרע, אומרים רצוננו להגביר לשוננו,

 ולהוציאה מחוץ לחומות השינים, כי הבחירה בידינו.

וגם החומה החיצונה שהם שפתינו, אתנו הם,

 ומסורים בבחירתנו. וא"כ מי אדון לנו לשלוט על לשוננו,

 ולהסיר בחירתנו:

סימן י"ד:

הכל סר יחדו נאלחו:

הנה במזמור נ"ג, כתיב בלשון אחר, כלו ס"ג יחדו

 נאלחו וכו'.

והענין הוא במה שהודעתיך בענין השופר,

 כי ז' הבלים, הם יוצאים מהבינה אל ז"א,

כי הבינה היא הוי"ה דס"ג, ובז' אחרונות שבה,

שבע הויו"ת דס"ג, והמילויים שבהם הם היוצאים לחוץ, וכל סלוי ס"ג הוא בגימטריא הב"ל כנודע,

והנה ז' הבלים בגימטריא ס"ר.

(הגהה א"ש, בכולל של הז' הבל).

ושרשם הם ס"ג, נמצא כי הכל אחד,

אלא שהס"ר יוצאים מן הס"ג, שהם שרשם,

והכוונה היא, כי המדבר לה"י שהוא הבל הפה,

 גורם לסלק את הז' הבלים, שהם בגימטריא ס"ר.

וגם הס"ג שהוא שרשם:

סימן י"ח:

בני נכר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם:

הנה פסוק זה נכתב בספר שמואל,

ויש בו קצת שינויים בין ספר שמואל וספר תהלים,

כמו שיתבאר, והענין הוא במה שנבאר הקדמה אחת,

 בענין הקליפות. דע, כי הקליפות הם זכר ונקבה,

ומהם נמשכים ב' בהי', האחד, הם נקראים מזיקין.

והב', נקראים שדים. ובזה יתבארו מאמרי הזוהר,

 שנראים כחולקים זה לזה,

כי בספר הזוהר בפרשה ויצא בס"ת,

 משמע כי להט החרב המתהפכת,

היא לילית נוקבא דסמא"ל, שהיא חרבו של מלאך המות.

ובפרשת פקודי בהיכלות הטומאה,

משמע להפך, כי הזכרים הם הרוצחים,

והם בעלי החרב. אבל אותם שהם מצד הנקבה,

הם מפתים בלשונם, כד"א וחלק משמן חכה,

אבל אינם רוצחים, והכל אמת כפי מה שיתבאר:

 

 

דע, כי בתחלה, הכחות הנמשכות מצד הנקבה,

הם יורדות ומסיתות, ומפתות את האדם לחטא,

כי אין כח הפיתוי נמצא, אלא בנקבות, שמצד לילית.

כמש"ה, כי נפת תטפנה שפתי זרה וגו'.

ואלו נקראים שדים, כי כונתם להדבק עם האדם,

 לפתותו ולהחטיאו, ואינם מזיקים אותו.

ואחר שנתפתה האדם אחריהם, אז מתחברים כחות

 הזכרים הנקראים מזיקין, אשר בידם החרב להזיק,

 וממיתין את האדם.

כי כן הוא טבע העולם, שהזכרים עושים המלחמה,

ולא הנקבות. ונמצא, כי בבחי' הפיתוי,

העיקר הם הנקבות,

כמו שמצינו בעגלי ירבעם, שהנקבה הניחה בדן,

וכל העם נטו אחריה יותר מעגל הזכר,

 שהיה בבית אל, כנזכר בזוהר:

וא"כ, שהעיקר נעשה ע"י הנקבות,

אז הזכרים מתחברים עמהם, ונטפלים אליהם,

בפתויי ההוא, ואח"כ ממיתים את האדם.

ואח"כ בעת שליטתם על האדם להמיתו,

אז העיקר הוא בזכרים,

אלא שגם הנקבות נטפלים אליהם.

ובזה צדקו דברי ב' המאמרים הנזכרים:

 

והנה דוד המלך ע"ה, בפסוק הנזכר,

היה מתפלל עליהם שיכרתו ויאבדו מן העולם,

ואמנם ב' פעמים נזכר מלת בני,

אחת מפורשת בכתוב, באומרו בני נכר יבולו.

 והשנית, בר"ת 'בני 'נכר 'יבולו, הוא בנ"י.

והמפורשים בפסוק כנגד הזכרים, והנעלמים בר"ה,

הם הנקבות. והתפלל, כי בני נכר שהם כחות הקליפות

 הבאים מהזכר ונקבה, כלם יבולו:

 

והענין הוא, במה שהודעתיך, כי כמו שהזכר והנקבה דקדושה,

הם פרים ורבים, ויש בהם מ"ד ומ"ן.

כן כנגדם בזכר ונקבה דקליפה,

אשר משם נבראים כל כחות הקליפות זכרים ונקבות,

 שהם מסמא"ל ולילי"ת דקליפה.

ונודע כי המ"ו שבקדושה,

הוא הוי"ה דההי"ן הנקרא ב"ן.

כן המ"ן דקליפה, נקראים כל"ב, שהוא בגימטריא ב"ן.

ועליו נאמר, מיד כלב יחידתי. ועל אלו התפלל דוד, באומרו בני נכר יבולו, כי אלו המ"ן של הקליפה,

הנקרא בנים של הקליפה, הנקרא נכר.

וכן המ"ד שלהם, הנקרא ג"כ בנים, כלם יבולו:

 

והנה בספר שמואל, בשירה הכתיבה שם, שהוא ספר נביאים,

 שהם נו"ה דכורין, עיקר כונת דוד בתפלה ההיא,

היתה בדכורין, המפורשים במלת בני,

 ובכללם כיוון גם על הנוקבין, אשר בר"ת כנזכר,

ואמר, שהבנים ההם יבולו. פירוש,

כי נודע שיש ברחם האשה, כלי שבו מקבלת טיפת מ"ד,

 וגם מונחים בו מ"ן דידה.

והכלי הזה, הוא גבורה, כנודע כי היסוד של הנקבה,

היא מן הגבורות. וכבר נתבאר,

כי המ"ן עצמם היא הוי"ה דב"ן,

אבל הכלי שבו נתונים מ"ן, הוא האחוריים הפשוטים והמליאים של ההוי"ה דההי"ן כנזכר,

 שהם ע"ב קד"ם, והם בגימטריא רי"ו, גבורה.

 

ולכן נרמזו בר"ת בנ"י, שהם המ"ן. ובס"ת נרמז הכלי,

 שהוא רי"ו, וזהו בנ"י נכ"ר יבול"ו, ס"ת רי"ו.

ולכן הכלי נרמז בס"ת, כי הוא בחי' המקבל בתוכו את המ"ן הנזכר,

ונעשה לבוש האחרון, הכוללים בתוכו. ואמר,

 כי אלו המ"ד, יבולו מתוך הכלי ההוא שבס"ת,

 ויבלו כמו יפלו, כי אותיות בומ"ף מתחלפות:

 

פירוש, שבעת ההזרעה, אותם מ"ד, יפלו לארץ,

 בסוד פולטת שכבת ורע, ולא יכנסו ברחמה,

שהוא הכלי הנזכר. ואם יש איזה טיפות מהם,

 נכנסו תוך הכלי שלה, יחגרו ממסגרותם. ר"ל,

ינתצו ויהרסו ממסגרת רחם כלי האשה, ויצאו לחוץ.

כנודע, כי יש לרחם, צירים ודלתות ומסגרות ומפתחות.

 וז"ש, ממסגרותם. פירוש, ממסגרות ם. כי הרחם שלה,

הוא כדמיון ם סתומה, כנודע. ויש לה ב' מסגרות,

וזהו ממסגרותם, שיחרגו וינתצו מאותם מסגרות,

שיש אל כ' סתומה שבה, שהוא רחם האשה,

אעפ"י שכבר נכנסו שם, לא יבנו עוד, ויהרס בניינם משם.

 באופן, כי עיקר תפלתו הוא על המ"ד המפורשים.

 ואגב ארחין, התפלל גם על הנקבות, הנעלמים בר"ת כנזכר.

 ולכן תראה, כי ר"ת של ב' התיבות אלו,

של 'ויחרג"ו 'ממסגרותיה"ם, ר"ת וס"ת מ"ו מ"ו. כנודע,

 כי הוא מילוי ההוי"ה דיודי"ן דע"ב, שהם מ"ד:

 

אבל בספר תהלים, שהוא כתובים,

שהוא בנוקבא הנקראת רוח הקדש כנודע,

ועיקר התפלה היתה במ"ן, והם המפורשים,

ואגב גררא כלל גם את הדכורין בר"ת, ולכן שינה:

ש ואמר, ויחרגו, הפך מן ויחגרו שבספר שמואל.

גם שינה, כי שם אמר ממסגרותם, וכאן אמר ממסגרותיהם.

והענין הוא, כי יבולו שבספר תהלים, הוא בלשון אחר,

מלשון בלויי הסחבות. ומלשון בלה בשרי ועורי וגו'.

 פירוש, כי המ"ן שבכלי הנקבה, יבלו ויפסדו וירקבו,

ולא יהיו ראויים להזרעה כלל. גם אפשר לפרשו,

מלשון יפלו. פירוש, שבעת עלייתם לקבל מ"ד, יפלו משם:

 

 

אמר עוד, ויחרגו ממסגרותיהם, פירוש,

מלשון חירגא דיומא, שהוא הנסירה,

שמנסרת החמה ברקיע. והענין הוא,

 שינסרו כעין נסירת העץ הדקה ביותר, ויתדקקו לדקות נמרץ,

 ויהיו כלא חשיבין, הנקרא חירגא דיומא,

בהיותם תוך הכלי עצמו. ואמר ממסגרותיהם,

ויש בתיבה הזאת שם י"ה מיותר, ממ"ש בספר שמואל,

 דקאמר ממסגרותם. וביאורו הוא,

כי אלו המ"ן שבתוך המסגרת והרחם, יפסדו,

 ולא יתחברו עם מ"ד, הנקרא י"ה.

וכיון שלא יתחברו, ודאי שאלו יפסדו ויתקלקלו.

 גם הם אותיות ממסגרותי מ"ה. ר"ל,

שלא יתחברו אלו הנוקבין עם הדכורין,

שהם הוי"ה דאלפי"ן העולה בגימטריא מ"ה,

ועי"כ יתקלקלו הנוקבין שהם מהוי"ה דב"ן:

 

סימן י"ט:

תורת ה' תמימה משיבת נפש:

הנה שש תיבות, נזכרו בפסוקים אלו,

תורת, עדות, פקודי, מצות, יראת, משפטי.

והם סוד ו"ק דז"א, הנקרא יהו"ה כנודע.

ולכן נסמכו שש הויו"ת, אל ששה תיבות הנזכר.

כמ"ש, תורת ה'. עדות ה'.  פקודי ה'.

מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה'.

וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה. ודע, כי כל תיבה מאלו,

היא בגימטריא שם ההוי"ה, וכמו שנבאר.

 

ודע, כי שמעתים ממורי ז"ל, ושכחתים,

 ואכתוב מה שאני זוכר. תורת ה', בחסד. והוי"ה זו,

היא בגימטריא תורת. וז"ס, שיר תתר"ו, הנזכר

בשיר השירים בזוהר שהם סוד חמשה ואלף,

ועם הכולל הם ששה ואלף. והוא באופן זה,

הנה הוי"ה דיודי"ן שהיא ע"ב, אם תמנה אותו באופן זה, יו"ד פעמים ה"י, הם בגימטריא שלש מאות.

 ושכחתי השאר:

אמר שמואל, זהו השאר, ה"י פעמים וי"ו, הם בגימטריא ש"ל.

גם וי"ו פעמים ה"י, ג"כ בגימטריא ש"ל.

 הרי תשע מאות וששים,

תשים עליהם מלוי ההוי"ה דע"ב שהוא מ"ו,

 הרי אלף ושש כמנין תור"ת, וכמנין תתר"ו.

עוד א"ש, אפשר לומר זהו החשבון, שכתבתי בשער ב'

שער מאמרי רשב"י, בשיר השירים מן הזוהר,

ומצאת שם, כי תדרשנו:

 

עוד ירצה, כפי הפשט של הפסוק כי ר"ת של

'תמימה 'משיבת 'נפש 'עדות, הוא תמנע,

ירמוז אל 'מ"ש רז"ל, כל התורה שמותיו של הקב"ה.

כי אפילו פסוק אחד, של ואחות לוטן תמנע,

שהוא מכלל המקראות, שהיה מנשה דורשן לדופי,

ואומר שהם מיותרים שלא לצורך,

אפילו פסוק של ותמנע, הוא מכלל תורת ה' תמימה,

ולא נכתבה אלא לצורך. או ירמוז,

אל הנודע בזוהר בפרשת ויחי,

כי כשהאדם הולך אל בית עולמו,

אז מתלבשת נפשו במלבוש אחד,

הנעשה לו מן התורה שעסק בזה העולם.

ולפעמים יש בו כח, שע"י המלבוש ההוא,

בא ונגלה בזה העולם. כמו שמצינו ברבינו הקדוש,

וברעיא מהימנא, ובטולא דר' פינחס בן יאיר, בפרשת פינחס וזש"ה, כאשר תורת ה' תמיפה,

היא משיבת נפש לעה"ז, אחר שיצא ממנו:

 

אמר שמואל, עוד רמוז, כי להיות תורת ה' תמימה,

וצריך האדם לקיים כל התורה,

וכל המצות שבה, איש לא נעדר,

 לכן משיבת נפש לעה"ז כמה פעמים,

 בגלגול כמה גופים מחולקים עד

שישלים כל התרי"ג מצות שבהורה:

 

אמר עוד עדות ה' נאמנה וכו', ירצה,

 כי מציאות הידיעה תתקיים בשתי בחי',

 או על פי החקירה ע"י שכל האנושי,

לחקור בענין אלהותו יתברך, ואחדותו, וכיוצא.

או על פי האמונה, בקבלה מפה אל פה.

והנה כאשר הידיעה היא על החקירה,

האדם מחדד שכלו ומתפקח, ונעשה חריף.

אבל כשהוא על פי האמונה, אין האדם מתפקח ומתחדד.

 ואמר, כי תורתנו, הנקראת עדות ה',

כי הקב"ה העיד בה היותה אמיתית,

עם היות שאנו מאמינים בה מצד האמונה,

והיא נאמנת אצלינו, ולא מצד החקירה,

 עכ"ז היא מחכימת פתי:

 

סימן כ"ב:

'הצילה 'מחרב פשי:

(מזולתו) ר"ת המן. וכבר ידעת, כי מזמור זה נאמר ע"י אסתר

בענין צרת המן האגגי, ואמרה הצילני מהמן,

שהוא מזרע עשו הרשע, שנתברך בחרב. כמש"ה,

 ועל חרבך תחיה. (ע"כ מזולתו)

 

 

אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי וגו':

כבר הודעתיך, כי בהיות החסדים גנוזים תוך היסוד של אימא,

ברישא דזעיר, נקרא טוב, דטוביה גניז בגויה,

כנזכר בזוהר בפרשת תרומה

ואחר גלויים ברדתם למטה בגופא דזעיר,

אז נקראים חסדים וחסד. וז"ש בתחלה,

אך טוב, ואח"כ וחסד, ירדפוני כל ימי חיי:

הגהה א"ש, להיות כי המוחין הם נקראים חיי המלך,

לכן כתיב כל ימי חיי:

 

סימן כ"ד:

ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו:

הנה ר"ת של 'ישא 'ברכה 'מאת, הוא יב"ם.

והענין הוא, במהו שהודעתיך בשער הגלגולים,

כי כל המתגלגלים מחמת איזה עבירה, שבכל התורה,

אינם מתגלגלים אלא בסוד נפש לבדה,

או רוח לבדו, או נשמה לבדה.

אבל המתגלגל מפני שלא קיים פריה ורביה,

 שמתגלגל ע"י אחיו היבם כנודע,

הוא יכול להשיג שלשתם, נפשו, ורוחו, ונשמתו,

בגלגול ההוא. גם הודעתיך שם כי יש אפשרות לשאר

 המגולגלים, להשיג שלשתם ג"כ, והוא,

אם ידע להעלות נפשו אחר תקונה בלילה,

בסוד בידך אפקיד רוחי,

 ותשאר שם נפשו בסוד מ"ן,

ובבקר יבא הרוח ויכנס לבדו בגוף האדם, עד שיתוקן.

ואח"כ תכנס ג"כ נפשו בו. ועד"ז בחלק הנשמה.

 

 והנה לענין הנזכר, צריך זכוך הנפש,

שתתוקן בתכלית גמור. ולזה אמר בתחלה,

מי יעלה בהר ה',

שהוא בעת הפקדון הנפש בלילה כנזכר,

מי יהיה לו כח להעלות נפשו שם, ולהניחה שם בסוד מ"ן כנזכר.

ואמר' כי מי שהוא נקי כפים,

זה האיש אשר לא נשא והעלה נפשו למעלה בלילה

לשוא ולתוהו, אלא העלה אותו לצורך גבוה,

להשאר שם בסוד מ"ן כנזכר.

ואמר כי האיש הנזכר, נקי כפים, שיכול להעלות נפשו כנזכר,

ישא ברכה, ויוכה להשיג הרוח והנשמה ג"כ

בגלגול, כדמיון היבם, הנרמז בר"ת 'ישא 'ברכה 'מאת כנזכר:

 

סימן כ"ה:

פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני:

הנה ב' בחי' יש לנוקבא דז"א,

אשר בה נאחז דוד המלך ע"ה.

 האחת, בהיותה נקודה קטנה, ואז נקראת יחיד.

השנית, בהיותה בת י"ס,

אלא שעדיין אין בה מוחין, ואז נקראת עני.

 והנה בהיותה אב"א עם ז"א,

אז היא נקודה אחת קטנה,

וצריך לתקן אותה ע"י שז"א יסתכל ויאיר בחזה שלו,

ומשם תעבור ההארה לצד אחוריו, ויאיר בנוקביה אשר שם,

ומכח הארה זו תתוקן נוקביה בי"ס בהיותה באחור.

 ולבחי' זו אמר, פני אלי, ונתן הטעם,

כי יחיד אני. נקודה אחד.

ואח"כ צריך להמשיך בה המוחין, הבאים בדרך תוספת,

כנודע כי כל בחי' מוחין, אינם באים אלא דרך תוספת,

הנקרא מתנת חנם, ולבחי' זו אמר, וחנני.

והטעם הוא, כי עני אני כנזכר:

ואם תדקדק תמצא, כי תיבת פנ"ה, בגימטריא קל"ה,

כנגד הוי"ה דע"ב וס"ג, שנותן בה ז"א,

ונמשכים אליה מאו"א, שהם הויו"ת דע"ב וס"ג כנודע.

 ועל ידם נבנית מי"ס, אבל המוחין שבה, הם ע"י ז"א עצמו,

 כי הנה"י שלו, נעשית מוחין אליה, כנודע.

והנה הם באים אליה משלו,

והנה הוא בחי' הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, ואם תחבר מ"ה,

 עם מ"ב אתוון, שי, בו בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו כנודע, יהיה הכל בגימטריא פ"ז, כמנין ר"ת

'פ נה.  א לי'   ו חנני.    גם תיבת אל"י,

 רומזת אל שתי הויו"ת ע"ב ס"ג הנזכר.

כי הנה ג' יודי"ן דס"ג, הם שלשים,

ועם אות אל"ף שבתוך הוא, הרי א"ל כנודע.

והיו"ד שבשם ע"ב המיותרת על הוי"ה דס"ג,

הרי אל"י:

סימן כ"ז:

אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי וגו':

אמר כ"כ בזה אני בוטח בהשי"ת, שאעפ"י שתחנה עלי מחנה אחד, לא יירא לבי ממנה. ולא עוד, אלא אם אח"כ תקום עלי מלחמה ממחנה אחרת שנייה, כ"כ אני בוטח בשי"ת, שאשיב אל לבי, כי זאת המחנה הראשונה שחנתה עלי, ולא נלחמה בי, שאתה שלחת אלי, לעזרני מן המחנה השנית שנלחמת עמי. וז"ש, בזאת אני בוטח, ר"ל, בזאת הראשונה שלא נלחמה, אני בוטח שתסייעני, עם השנית שתקום עלי להלחם ממש:

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו':

ירצה, כי ג' מתנות נתן להם הקב"ה לישראל, וכלם הם אחת, כי זו גוררת זו, והם, ארץ ישראל, וחיי העוה"ב, ותורה. והם בר"ת אח"ת, 'ארץ 'חיי 'תורה. ושלשתם היה שואל דוד המלך ע"ה מאתו יתברך:

עוד אמר הכתוב, לחזות בנועם ה', הנה ר"ת נע"ם, הם ג' מלאכים שהם תחת המלכות, כנזכר בספרי הגאונים ואלו נקראים נעם ה', נעם של המלכות, והם, נשריא"ל, עטוריא"ל, מלכיא"ל, שר"ת שלהם נעם:

אמר עוד, ולבקר בהיכלו, ירצה, בהיכל ו', היא המלכות, אדנ"י בגימטריא היכ"ל, הנעשית היכל אל הת"ת, הנקרא ו'. לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו':

(מזולתו) הנה מלת לול"א בגימטריא בינ"ה. ור"ת 'האמנתי 'לראות 'בטוב הוא הב"ל, ירמוז אל משה, שהוא גלגול הבל, וזכה אל בינה, כנודע. ולפי שבתחלה הבל הציץ ומת, לכן עתה יראה בטוב ה' בארץ החיים, שהיא העוה"ב בינה. (ע"כ מזולתו):

כי רגע באפו חיים ברצונו וגו':

(מזולתו) כבר הודעתיך ענין ג' מוחין דקטנות,
היורדים אל הגרון, והם ג' שמות אלהי"ם, דינין,
כמנין גרו"ן, וכמנין נח"ר גרוני.
וכשתוסיף עליהם ט"ו אותיות של ג' אלהים,
יהיו בגימטריא רג"ע. וזש"ה, כי רגע באפו,
ר"ל רג"ע ב"א פ"ו. ירצה, כמנין ב"א, שהם ג"פ פ"ו,
שהם אלהי"ם, הם כמנין רגע, עם ט"ו אותיות,
של ג' אלהי"ם כאמור.

אל תהיו כסוס כפרד אין 'הבין 'במתג 'ורסן 'עדיו 'לבלום:

ר"ת הבוע"ל. בל קרוב אליך,
ר"ל, כי מי שבועל בלמי החול,
הוא כמו סוס ופרד, שהוא בעל זימה.
וגם אלו שבאים מסטרא דחול, הם כמו הפרד,
 שהוא ממזר ג"כ, אלו הבנים שילדו, זרים הם.
והטעם, שהזיווג הוא בליל שבת. הוא מסטרא דקדושה.
אבל זה שבועל בחול, הוא מסטרא דחול,
 
וזהו בל קרוב אליך, שאינם קרבים אל סטרא דקדושה,
וזהו אין הבין. פירוש, כ"ז מצד שלא יבינו, ולא יביטו אל פעולות ה'. ולזה אמרו ג"כ בספר הזוהר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את וכר, ונתתי להם וכו'.
 
אמרו שם, כי פסוק זה נדרש, על המסרסין עצמן,
ופורשין מנשותיהם בחול, כי ודאי שאנשים כאלו,
שגוערים ביצרם, אפילו במותר להם,
הם הדבקים בה',
וכוונתם להתקרב אל הקדושה,
כדי שיהיו להם בנים מסטרא דקדושה,
ולכן שכרם גדול כאמור:


ולהיות, שלפעמים אי אפשר לפרוש מאשתו בימי החול,
כגון בליל טבילתה, או כשיוצא לדרך,
שנאמר עליו ופקדת נוך ולא תחטא,
ולכן אמר הכתוב,
 אל תהיו כסוס כפרד וכו',
רמז שלא יהיה שטוף בבעילה, ולזה נרמז בר"ת בוע"ל,
 כמו שהם שמופים בזימה,
שהרי אינך כמוהם,
שאם לא ימשכו אותם במתג ורסן שלא יבעלו,
אינם נחים יומם ולילה. אבל בידך לגדור עצמך כאמור,

עד ליל שבת, או בעת ההכרחי אפילו בחול,
לדבר מצוה, כנז"ל:

אשרי הגוי אשר ה' אלהיו העם בחר לנחלה לו:

(מזולתו) הנה ר"ת 'העם 'בחר 'לנחלה לו, הוא הבל, והוא משה, כי הוא שקול כנגד כל עם ישראל. וזהו דסמיך ליה פסוק, משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, בנוי דאדם קדמאה ממש, כי כלם נתקנו ע"י משה, השקול ככלם, הרמוז בר"ת, ממכון 'שבתו 'השגיח הוא משה. (ע"כ מזולתו):

נפשנו חכתה לה', נחל שלישי, הוא הוי"ה דס"ג, עם כ"ו של חשבון ד' אותיות הפשוטות, הרי בגימטריא נחל ע"ה:

 

סימן ל"ד:

נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה:

(מזולתו הנה ר"ת 'מרע 'ושפתיך 'מדבר 'מרמה, הוא מומם, ירמוז למ"ש חז"ל כל הפוסל במומו פוסל:

א"ש, כלומר, כל המדבר רע ומרמה לאחרים, במומו פוסל.

 (ע"כ מזולתו):

 

סימן ט"ל:

הודיעני ה' קיצי ומדת ימי

מה היא אדעה מה חדל אני:

הנה ר"ת 'נפשנו 'חכתה 'לה' הוא נח"ל. זה יובן,
 במה שנאמר לעיל בענין וכבר ידעת,
שהוא שם קדוש,
 יוצא מר"ת 'נוצר 'חסד 'לאלפים.
והנה הוא בגימטריא הוי"ה דב"ן דמלוי ההי"ן,
עם ל"ו אותיות, שבפשוטו ובמלואו ובמלוי מלויו.
 
וכבר ידעת, כי שם הנזכר, הוא נקרא נפש של מלכות.
 וז"ש, נפשנו חכתה לה', שהוא ז"א,
 ומציאות נפש זו שהיא ב"ן, נרמזת בר"ת כנזכר.
גם מלת חכתה, אחר שתסיר אות ח' של נח"ל,
ישאר כת"ה, והוא כה"ת, שם קדוש אחד,
'מע"ב שמות של ויסע ויבא ויט כנודע.

עוד יש בחי' אחרת בשם נחל הנזכר,
והוא מ"ה דאלפי"ן, ומ"ב אותיות שפשוטו
ומלואו ומלוי מלויו, (א"ש ע"ה).
גם דוד שלקח בת שבע, ואכלה פגה. ושם נתבאר,
 
כי בתחלה חשב דוד, שכיון שמלך שבעה שנים בחברון, ותיקן את רחל שהיא בת שבע, יספיק לו לקחתה.
וטעה בזה, כי עדיין היה צריך לתקן גם את לאה העליונה. וכיון שידע שחטא, שאל סאתו יתברך,
שיודיעהו אופן תיקון שתיהם. וז"ש, הודיעני ה' קיצי,

היא רחל התחתונה, קץ הימין האחרון.
ולפי שדוד נאחז במלכות, אמר קיצי, ר"ל,
 שאני נאחז בה. ומדת ימי מה היא, לאה העליונה,
שבה ג"כ תלויים חיי דוד, וזהו ומדת ימי:

גם נקרא כך, במה שהודעתיך בכוונת שמע דשחרית דחול,
בתיבת מלכותו, כי לאה היא בחי' ד' אלפי"ן,
של ד' אהי"ה, ב' דיודי"ן, וא' דאלפי"ן, וא' דההי"ן.
והם בגימט' מד"ת, וע"ש (הגהה א"ש ע"ה).

כי הד' מוחין דזעיר הם מלובשים תוך נה"י דאימא,
 שהם ד' אהי"ה הנזכר,
ולאה אינה לוקחת לבחי' ד' מוחין בה,
רק מן אלו ד' אהי"ה הנזכר,
ואינה לוקחת רק הד' אלפי"ן לבד,
שהם בגימטריא מדת, כי זו היא מדתה.
 ולהיות כי דוד הוא מן יהודה בן לאה,
אלא להיות בחינתו בעלמא דנוקבא כנודע,

לכן נאחז בשתיהם בלאה ורחל כנזכר.
ולפי ששרשו משתיהם, והוצרך לתקן שתיהם כנזכר,
לכן הוצרך לדעת, אופן ציורם ומציאותם ומהותם.

והענין הוא, כי הוקשה לדוד למה יש כמה שינויים מזו לזו,
וזהו תכלית שאלתו, הודיעני ה' קצי:

וכבר ביארנו מלת מדת, שהוא בחי' המוחין שלה,
אמר עוד מה היא,
רמז בזה אל מ"ש שם בביאור בשכמל"ו,

כי הכתר של לאה, הם ד' אלפין של ד' אהי"ה הנזכר פשוטים בלי מלוי, אלא שכל אחד מארבעתם כלול מכלם, ונמצאו ששה עשר אורות בלבד בכתר שבה.
אבל הכתר דרחל, הם שמונים אורות, כמנין וע"ד,
שהם בגימטריא י"ב אותיות הפשוטות הנשארות מד' אהי"ה,
שהם ד"פ הי"ה, שהם פ' אורות.
וזהו ששאל, למה מדת ימ"י, שהיא לאה,
שמשם דוד נולד כנזכר,
למה אורות הכתר שבה הם י"ו לבד, כמנין הי"א. וברחל יש שמנים אורות. ואומרו מ"ה, רמז, כי נתבאר אצלינו, שז"א נקרא מ"ה, שהיא הוי"ה דאלפי"ן. ומהחזה שבו ולמעלה, יש בו מ"ה א', להוציא את לאה. ומהחזה ולמטה, יש לו מ"ה שני, להוציא את רחל. וא"כ כיון שלאה יש לה מ"ה שלם כמו רחל, למה נשתנית להיות הכתר שלה גרוע משל רחל. וז"ש, ומדת ימי מה היא, כי כיון שמדת ימי היא מ"ה שלם, למה הכתר שבה, הם הי"א אורות לבד כנזכר. ולכן אדעה מה חדל אני, ששרשי בלאה, ואין לי כתר שלם כמו רחל. עוד ביאר לי מורי ז"ל, כמה מיני שאלות שנרמזו בפסוק זה, בענין השינוים שבין לאה ורחל, ואיני זוכרם:

סימן מ"א:

ה' יסעדנו על ערש דוי

כל משכבו הפכת בחליו:

הנה ענין החולה, הוא לסבת שאור החכמה הנקרא חיים, כמש"ה והחכמה תחיה בעליה, נסתלקה ממנו. והנה החכמה היא יו"ד שבשם כנודע, וכשהוא מסתלק מן האדם, נעשת לו דו"י, שהוא הפוך יו"ד, כי נהפכה מרחמים לדין, וע"כ נפל בחולי. גם יו"ד במספרה עשר, וגם היא נהפכה ונעשת ערו, להורות על המטה ששוכב עליה בחליו. ולכן כדי שיתרפא, צריך שהקב"ה יסעדנו על ערש דו"י שלו, שבא לו מחמת חסרון שפע החכמה. וכאשר יסעדנו, וימשיך לו מזון מן החכמה, כנזכר בזוהר בפרשת בשלח, כי מזון החולה נמשך מן החכמה, ואז כל משכבו שהם הערש והדוי הנזכר, נהפכים לו בחליו לטוב, ונעשית עשר ויו"ד, ועל ידי כך מתרפא:

סימן מ"ט:

כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו':

פה רמז מ"ש מלאך המות לרב ביבי בר אביי, כשנשלח להביא מרים מגדלא שער נשיא, והביא מרים מגדלא דרדקי וכו', ואמרו בגמ' דהנהו דלא מטא זמנייהו למימת, מסרנא לון בידא דדומה, ורעי לון עד דמטא זמנייהו. וז"ש הפסוק כצאן לשאול שתו, כי אותם שהולכים כצאן בלי רועה, דוגמת מרים מגדלא שער נשיא, לשאול שתו, ר"ל, שנלקחים קודם זמנם, ויורדים לשאול, ודומים אל הצאן שאין להם חיים קצובים לזמן ידוע, מדה כנגד מדה, ואעפ"י שלא מטא זמנייהו, נמסרים ביד דומה הנקרא מות, כי הוא ממונה על המתים כנודע, והוא ירעם עד שמטא זמנייהו:

אמר עוד, וירדו בם ישרים לבקר, רמז בזה, אל מה ששאל רב ביבי, כי אותם השנים שנתקצרו מהם, מה נעשים. והשיב לו, שהיה משלים אותם לאיזה צדיק, שהגיע זמנו ליפטר, ומוסיפים אותם לו. וז"ש, וירדו בם ישרים, כי הצדיקים הישרים שולטים באותם השנים הנקצרים מאותם רשעים אשר מות ירעם:

סימן נ':

מציון מכלל יופי אלהים הופיע:

כבר הודעתיך כי תרין מוחין חו"ב דרחל נוקבא דז"א, נעשים מן תרין חסדים המגולים, המתפשטים בנו"ה דז"א. האמנם דע, כי אין זה נעשה, עד אשר ירדו כל הה' חסדים אל היסוד דז"א, הנקרא ציון, ויוכללו שם כנודע. וז"ש, מציון, פירוש, כאשר ציון נקרא מכלל יופי, שנכללו בו כל הה' חסדים, אז משם הופיע והאיר אל הנקבה, הנקראת אלהים לתקן בה תרין מוחין דילה, מן שני החסדים דנ"ה, אחר רדתם שם, ומשם נתפשטו בה ונתקנו בה תרין מוחין:

או אפשר רמז מ"ש חז"ל, כי 'מציון הושתת העולם, שנאמר מציון מכלל יופי וכו'. וקשה, כי כפי זה נמצא, שציון הוא טבור העולם, והלא אינו אלא יסוד, ואינו טיבור. אבל זה יובן, במה שהודעתיך בענין ואלה המלכים שמלכו בארץ אדום, כי אלו הז' מלכים, הם ז' ספירות תחתונות ממש. אלא שאז היו בלתי תקון, ואח"כ יצא הדר המלך הח' שהוא היסוד, וביה אתבסמו כלהו, וחזרו להיות אח"כ ז"א ונוקביה. נמצא כי מן היסוד הושתת העולם:

סימן נ"ג:

כלו סג יחדיו נאלחו

אין עושה טוב אין גם אחד:

(מזולתו) הנה שם אל במלואו אל"ף למ"ד, עולה בגימטריא הק"ף, כי הוא בחי' אור ההבל המקיף. וכל אור מקיף, שרשו מן אימא, הנקרא קו ירוק המקיף. והנה שם א"ל נרמז בשם אהי"ה שהיא אימא, באופן זה, א של א"ל, צורתה יו"ד, והיא בגימטריא עשרים, ועם כללות האלף עצמה, הרי אחד ועשרים, כמנין אהי"ה. גם בהוי"ה דמלוי ס"ג שהיא באימא, יש בה שם ייא"י כנודע, והוא בגימטריא א"ל:

הגהה א"ש, נלע"ד לפרש הענין כך, שהאל"ף של שם א"ל, נרמזה בשם אהי"ה. והל' נרמזה בשם ייא"י דשם ס"ג, ובכולל נעשה ג"כ א"ל. וגם אהי"ה עם י' אותיות נעשה א"ל:

והנה ההוי"ה דס"ג הנזכר, אותיות המלוי שלה, הם בגימטריא הבל, לרמוז על הבל אור הפקיף, היוצא מאימא ומקיף לז' תחתונות שהם זו"ן כנודע, והם סוד ז' הבלים שאמר קהלת, שהם ההבלים היוצאים מן הפה של אימא, והם כנגד חמשה מוצאות הפה, שהם, גרון, חיך, לשון, שיניים, שפתים. שהם סוד חג"ת נ"ה. עוד יש בפה העליון של אימא, ב' בחי' כוללים לכל הה' מוצאות הנזכר, והם, יסוד, מלכות. כנודע כי היסוד נקרא כ"ל, על שכולל כל הה' גבורות, שהם הה' מוצאות הנזכר. והמלכות נקראת כלה, על שכוללת פעם שנית כל הה' גבורות, הרי הם שבעה, והם שבעה הבלים הנזכר. וז"ש בפסוק הכל סג, פירוש, כי כל ז' תחתונות מתקיימים ע"י אימא, שהיא הוי"ה דס"ג:

ואומרו כלו ס"ג, לרבות שני הכוללים הנזכר, שהם היסוד והמלכות, שהם כ"ל וכל"ה, וגם הם מהוי"ה דס"ג. ונמצא, כי כל התחתונות, אין קיומם אלא בהבל, שהוא המלוי של הוי"ה דס"ג. ולהורות חבור ב' הכוללים הנזכר, אמר יחדיו. כלומר, כי בהיות הב' כוללים, שהם יסוד ומלכות הנרמזים במלת כלו, כשהם יחדיו, אז הכל הוא ס"ג. אמנם כאשר אין עושה טוב, וגורם הסתלקות האור של טוב העליון שהוא היסוד, כשאין בו כללות הה' גבורות, אז אין גם אחד, כי גם המלכות מתבטלת, לפי שכל קבלתה הוא ע"י היסוד, וכאשר אין עושה טוב שהוא היסוד, אז אין גם המלכות, שהוא אחד, כי אינה יכולה להתקיים לבדה, אם לא על ידו:

גם ז"ס מ"ש במזמור י"ד, הכל סר יחדיו נאלחו וגו', כי העשרה חסדים וגבורות הנכללים ביסוד ומלכות כנז"ל, אשר כלם נמשכים ובאים מן היסוד דאימא כנודע. והנה הם עשר הויו"ת שהם בגימטריא ס"ר, זהו הכל ס"ר:

גם אני הכותב חיים שמעתי ממורי ז"ל דבר אחד, והוא, הז' הבלים הנזכרים, שהם ז' מלויי ס"ג, הם בגימטריא ס"ר, כמש"ל בפסוק הכל ס"ר, במזמור י"ד. והרי נתבארו ב' פסוקים אלה של כלו ס"ג, והכל ס"ר, וכלם ענין אחד. והכלל היוצא מזה הוא, כי פיו של א"א, אעפ"י שנקרא פום ממלל רברבן, עכ"ז אין יוצא ממנו בחי' הבל אור המקיף אל ז' תחתונות שהם זו"ן. אבל אימא עילאה, שהיא אם הבנים, מרחמת עליהם, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, בסוד הבל אור מקיף להם כנז' וזהו ג"כ סוד פסוק ושמים לא זכו בעיניו, כי ז"א הנקרא שמים, לא זכו בעיני אימא ותמיד נדמה בעיניה כאילו אינם שלמים, ובכל יום מוספת בו תקון שלימות בבחי' אור מקיף הנז"ל לקשטו ולעטרו. (ע"כ מזולתו):

סימן נ"ח:

האמנם אלם צדק תדברון:

דע, כי מלוי אותיות אל"ם כזה, ל"ף, מ"ד, ם, הם בגימטריא צד"ק. ונמצא, כי בהיות תיבת אל"ם פשוטה, מורה על בטול הדיבור. ובהתמלאת אותיות אל"ם, העולות גימטריא צד"ק, אז בא כח הדבור, ולכן אמר צדק תדברון, כי מה שהוא צדק ראוי לדבר:

סימן ס"ג:

דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך:

נודע הוא מ"ש רז"ל באדרת נשא, כי בוצינא דקרדינותא עאל בדכורא, ונפק מאחורי חדוי, ותמן צייר גלגלתא דנוקבא וכו'. ונמצאו זו"ן, בסוד אחור וקדם צרתני. וז"ש דבקה נפשי אחריך, שהיא הנקבה הנקראת נפש, אחריך, ושם נתדבקו לגמרי, עד שהוצרך אחר כך הנסירה להפרידם, ולהחזירם אפין באפין, להזדווג יחד. ונודע כי אתא חסד הנקרא ימין, ואפריש לון בסוד הנסירה, ועל ידו אזדווגו אפין באפין. וז"ש בי תמכה ימינך, ותמכתני להחזירני אפין באפין. ונודע, כי דוד הוא מסטרא דנוקבא, ולכן היה כמדבר על עצמו. גם רמז, כי הנה ר"ת 'דבקה 'נפשי 'אחריך הם ג' אותיות ראשונות של אדנ"י שבמלכות, הנקראת נפש, העומדת באחור כנזכר. ואח"כ ב"י, ר"ל, באות י', הנשארת בשם אדנ"י, תמכה ימינך. כנודע, כי אות י' היא מצד החכמה, והיא בחסד הנקרא ימין. גם ר"ת של 'בי 'תמכה 'ימינך הוא בחי', כי המלכות היא בתו של החכמה, כנודע:

סימן ס"ה:

לך דומיה תהלה אלהים בציון

 ולך ישולם נדר:

אמר, הנה אתה יודע כל אשר בלבבי, ולא הייתי צריך להודות ולהלל ולהתפלל לפניך, אלא להיות דומם. וז"ש, לך דומיה תהלה. גם מטעם זה, לא היה צריך לידור לך נדר בעת צרה, אלא לחשוב בלב, ואח"כ ולך ישולם נדר, כשתצילני, אף אם לא אדור בפי, וכן לתת צדקה בלי נדר. וז"ש, ולך, ר"ל, להיות הנדר לך, שאתה יודע מחשבותי, היה מספיק לשלם הנדר ולא לנדור בפה. האמנם מה שאנו רואים הוא, כי אתה חפץ להיות שומע תפלה, והזהרתנו מצות עשה, להתפלל אליך. והסיבה היא, כדי שעדיך כל בשר יבאו, כי הצדיקים היודעים גדולתך, שלפניך גלויה מחשבתם, היו הם לבדם מתפללים אליך במחשבה, ושאר בני אדם לא היו מתפללים כלל במחשבה. אכן עתה שרואים לאחרים, שהם מתפללים, לומדים דרכיהם, ומתפללים כל בני בשר כלם, וכיון שכן נמצא שאעפ"י שדברי עונות, ר"ל, ספור שאני מספר ומסדר לפניך וידוי דברי עונותי, גברו דברי הוידוי אלה ללא צורך, כי גלויים הם לפניך, ובלאו הכי פשענו אתה תכפרם, אף אם לא הייתי מתודה, דברי עונותי ופשעי לפניך:

 

פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה

 פלג אלהים מלא מים וגו':

אני מסופק מה ששמעתי בזה ממורי ז"ל, אם הוא הפי' הא' הזה, או האחרון. ואלו הם, כי חבור הוי"ה עם אלהי"ם עם הכללות, הם בגימטריא פל"ג. גם מילוי אלהי"ם דההי"ן, בגימטריא פל"ג עם הכולל. וזה הפירוש האחרון נלע"ד יותר אמיתי, כי בזה יצדק פל"ג, היוצא מתוך מלוי אלהי"ם דההי"ן:

אמר שמואל, כך מצאתי כתוב, האמנם בקצור ידיעתי, לא הבנתי הדבר כלל, כי הנה אלהי"ם דההי"ן הוא בגימטריא רצ"ה, ומלואו ר"ט. האמנם נלע"ד, דאי אתמר הכי אתמר, שאלהים ברבועו בסוד אחוריים פשוטים בגימט' מאתים, הסר ממאתים העיקר, שהוא אלהי"ם פשוט שהוא פ"ו, ישאר קי"ד כמנין פל"ג עם הכולל. והשתא אתי שפיר מלת פל"ג אלהי"ם, וגם פלג לשון פלגא, כלומר חצי אלהים כנלע"ד. רכב אלהים רבותים אלפי שנאן:

הנה ב' אותיות אל"ף, בגימטריא רכ"ב. גם ר' של רכ"ב, הוא אלהים בסוד אחוריים פשוטים, שהם בגימטריא ר'. גם אות כ' של רכ"ב, הם עשרים אלף, שהם רבותים. גם אות ב' של רכ"ב, היא שני אלפים. הרי כי מלת רכ"ב, כוללת אלהים, ורבותים, ואלף:

שם בנימין צעיר רודם כו':

(מזולתו) הנה ג' אותיות ראשונות של הוי"ה, שהם יה"ו, הם סוד ג' הויו"ת, ע"ב, ס"ג, מ"ה כנודע. ואות ה' תתאה הצעירה מכלם, הנקרא בנימין, שהיא המלכות כנודע, נקרא אדנ"י. ונמצא, כי בנימין הצעיר, שהוא המלכות אדנ"י, בהתחבר עם הזכר הכולל ע"ב ס"ג מ"ה, יעלה הכל גימטריא רד"ם ע"ה. (ע"כ מזולתו):

סימן ע"ג:

ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים:

בזהר פ' וישלח אמרו, כי בצפרא אתער חסד בעלמא, והחולים מתרפאים, ואני לא די שאני נגוע כל היום בלי שום מנוחה, אלא שלעת הבקר שאני ממתין הרפואה, אז הוא עיקר תוכחתי וחליי, וז"ש, ותוכחתי לבקרים:

סימן ע"ד:

אתה פוררתה:

(מזולתו) הנה ר"ת 'שברת 'ראשי 'תנינים 'על, הוא עשרת, והם סוד אותם יאורין ובהון עשר תנינים, הנזכר בזוהר בפרשת וארא:

סימן ע"ח:

ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וגו':

כבר הודעתיך, כי יש בז"א מוחין מצד אבא, מלובשים בנה"י דאבא, והחסדים מונחים תוך היסוד דאבא, הנקרא תורה.

בסוד נובלת חכמה של מעלה תורה. וז"ס תורה שנתנה מן הימין ומן השמאל, כמש"ה מימיבו אש דת למו, שהם החו"ג דאבא, ביסוד שלו הנקרא תורה. וזאת התורה שם אותה בישראל,

שהוא ז"א. ואח"כ מאלו החסדים שביסוד דאבא, מאירים לחוץ לצד פני ז"א, ושם נעשה פרצוף יעקב ובו נקרא עדות.

ואז יוצאים מן סוף היסוד דאבא, המתפשט בסיום יסוד דזעיר ממש, ויוצאים משם לחוץ.

וצריכים לחוור ולקום ולעלות למעלה עד כתר דיעקב, שהוא כנגד החזה דז"א, ומשם נכנסים תוך יעקב,

 ומתפשטים בו כנודע. וזהו ויקם עדות ביעקב, לשון קומה ועלייה. אבל בישראל שם, ואינו צריך קימה:

 

הו הכה צור ויזובו מים:

(מזולתו) הנה ביסוד דאימא, יש אלהים במלוי ההי"ן עם הכולל, בגימטריא צו"ר. וכשהכה הצור ההוא, ויזובו מים, מצד היסוד דאבא הגנוז בתוכה. והבן, כי ר"ת 'ויזובו 'מים הוא מ"ו, שהוא סוד מלוי ע"ב העולה מ"ן הנזכר. וכבר ידעת, כי ע"ב הוא סוד מים, העולה חסד, סוד יסוד דאבא, והבן:

 

סימן ע"ט:

נתנו את נבלת עבדיך גו':

לכאורה קשה, שהיה צריך לקונן כסדר המאורע, שבתחלה שפכו דמם כמים, ואח"כ נתנו את נבלת וגו'.

אבל יובן עמ"ש חז"ל אלו היו רשעים, אלא שכיון שקבלו ענשם, קראם חסידים. ולכן כששפכו דמם כמים,

אז היו מקבלים עונש עונותיהם,

אין ראוי לקונן עליהם עד אחר שקבלו ענשם, ונתן נבלתם למאכל, אז ראוי לקונן,

כי כבר הם חסידים, ע"י שפיכות דמם שנשפך.

ואח"כ שקינן על נבלתם הנתונה למאכל, אחר היותם נקראים

 חסידים, אז חוזר למפרע, לקונן על שפיכות דמם:

 

 

סימן פ"א:

עדות ביהוסף שמו 'בצאתו 'על 'ארץ 'מצרים, שפת 'לא 'ידעתי אשמע:

ר"ת שב"ע א"ם של"י. הענין הוא, כי יוסף שהוא היסוד הנקרא שביעי כנודע, הנה אימא תתאה היא שלו. ואמנם ה' של יהוסף שנתוסף בו, רמז גם אל אימא עילאה:

סימן פ"ה:

אמת מארץ תצמח:

רמז פה מ"ש רז"ל אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר. וז"ש הפסוק, אמת, פירוש, כי הז"א שהוא הזכר, הנקרא אמת, הוא מקדים באשה, מארץ שהיא הנקבה, תצמח ההזרעה בתחלה. אבל צדק שהיא הנקבה תקדים, כאשר משמים שהוא הזכר נשקף, להזריע בתחילה:

 

 

סימן פ"ט:

אתה מושל בגאות הים בשוא

 גליו אתה תשבחם:

הנה בפסוק זה, נזכר ב"פ גאות, אחת, בפירוש בפסוק,

ומלא בו' גאות. והשני, בר"ת 'גליו 'אתה 'תשבחם הוא גאת, חסר ו'. והענין הוא, דע' כי כל בחי' אלו הגאות,

ואלו הגלים המתגאים,

הם בסוד השערות הצומחות בראש א"א,

והם מבועין ויאורין, דנבעי מן ים החכמה סתימאה,

מיחא דא"א. ולכן נקראים גאות הים,

 כי הם נמשכים ומתגברים לעלות 'מן ים החכמה הנזכר בראש א"א, וכלם הם בחי' גבורות כנודע.

 והשערות האלו הם סוד הנימין של הכנור,

שהם מרימים קולות השיר, כי כל שיר מסטרא דגבורה. ולכן נקראים גלי הים, הנושאים קול ומשוררים.

וז"ש אתה מושל בגאות הים,

כי אתה הוא חכמה, בסוד כי אתה אבינו ואמר,

כי החכמה סתימאה דבגו רישא דא"א, הנקראת אתה,

 הוא מושל באותם השערות הנקרא גאות הים כנזכר,

כי ממנו יצאו:

ואמנם אמר באדרת נשא, כי שערי דרישא דא"א,

 הם ת"י נימין כמנין קדוש. גם נודע דאית קדוש,

ואית קדש שהוא לעילא מן קדוש. וכנגדם נזכרו ב"פ גאות.

 א' בפסוק זה כנזכר, שהם השערות, שמספרם ת"י נימין מן קדוש, וכמנין גאות מלא ו'. ולפי שיש קדש ג"כ למעלה מן קדוש,

ושניהם בזו החכמה סתימאה, לכן נזכר גם כן פעם שנית גאת חסר ו', בר"ת, כמנין קדש. וקרוב לזה נתבאר אצלינו בפסוק ה' מלך גאות לבש בענין קבלת שבת:

 

סימן צ':

תפלה למשה איש האלהים וגו':

(מזולתו) הנה ר"ת 'למשה 'איש 'האלהים, הוא לאה.

וס"ת, משה למפרע. לרמוז, אל מה סהודעתיד,

כי משה אתדבק בעלמא דאתי, שהיא לאה,

עלמא דאתכסיא. עוד ר"ת 'היית 'לנו 'בדור, הוא הבל,

לרמוז אל מ"ש בתיקונין תיקון ס"ט,

כי משה שהוא הבל, מתגלגל בכל דור ודור,

בסוד דור הולך ודור בא. וזש"ה,

מעון אתה היית לנו בדור ודור,

ר"ל, כי אתה דר עמנו תמיד, בכל דור ודור. (ע"כ מזולתו):

 

 

ספר תהילים (המשך)

סימן צ"א:

 

כי הוא יצילך מפח יקוש:

(מזולתו) הנה ר"ת 'יצילך 'מפח 'יקוש 'מדבר 'הוות,

הוא ימימ"ה. ר"ל, ליל פסח שנאמר בו מימים ימימה הנקרא ליל שמורים מפחד המזיקין, ואז יצילך מפח יקוש:

הגהה אמר שמואל, אפשר לומר שגם התפילין נוהגים ביום ולא בלילה, הואיל ונאמר בהם מימים ימימה. והזהיר בתפילין הנאמר בהם מימים ימימה, מצילים מפח יקוש,

כמו שרמז הפסוק ואמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך:

רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה:

ירצה, אל תצטרך להלחם עם הרשעים,

 רק בהבטת עיניך בהם, תראה שלומתם של רשעים.

כמו שמצינו בחכמים הראשונים,

שהיו נותנים עיניהם ברשעים, ונעשים גל של עצמות.

האמנם אין כח זה ניתן, רק לצדיקים הראשונים,

שהיתה תורתם אמונתם, כרשב"י וחבריו,

ור' יוחנן וחבריו. ולכן הוא בר"ת בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, הוא בתורת, ר"ל,

לאותם שכתוב בהם, כי אם בתורת ה' חפצו:

כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי וגו':

הנה 'אשגבהו 'כי 'ידע 'שמי, ר"ת אכי"ש.

לרמוז, לדהע"ה שהצילו מן אכיש מלך גת.

על כי ידע שמו של הקב"ה, ובכח שמו יתברך ניצול סידו

 גם אותיות ב"י, עם אות ט' של אפלטהו,

 הוא שם קדוש שהוא בי"ט, שהוא בגימטריא אהי"ה.

 ודע, כי שם זה אמר אותו דוד לפני אכיש מלך גת,

וניצול ממנו:

 

צדיק כתמר יפרח:

(מזולתו) הנה ס"ת צדיק' כתמר' יפרח', הוא קרח. לרמוז,

 אל שמואל הנביא, שהיה צדיק הבא מזרעו של קרח,

כי כל תיקונו של קרח פריחתו ועלייתו מן גיהנם,

 היה ע"י שמואל בן בנו. וזש"ה בפרשת בלק,

או מי יחיה משמו אל, ירצה, כי כבר ידעת,

 כי קיני הוא יתרו, שהוא גלגול קין,

וגם הוא קרח, כמבואר אצלינו בפסוק כי שבעתים יק"ם קין, ר"ת 'יתרו 'קרח 'מצרי,

ואמר, כי כשראה את הקני, אין לו תקומה וחיים להנצל ממיתה של גיהנם, כי אם ע"י שמואל,

וז"ש מי יחיה משמו אל, משמואל כתיב:

א"ש, צריך לדרוש הפסוק כך, ואמר מי יחיה ר"ל

כיצד יחיה קיני הנזכר בפסוק כי הרשעים בחייהם קרויים מתים.

והשיבה רוה"ק, משמואל, מסבת שמואל שיצא ממנו,

 וברא מזכה אבא כנלע"ד:

ולפי הפשט, ימשך עם הנזכר,

כי הנה ראה אבדון של עמלק,

כמ"ש תחלה וירא את עמלק ואחריתו עדי אובד,

וחזר ואמר אל הקני, כי הוא לא יכרת ויאבד עם עמלק, אמנם יחיה ע"י שמואל. וכמש"ה, (שמואל א' ט"ו)

ויסר קני מתוך עמלק, ע"י שמואל ושאול.

האמנם אוי לו לעמלק וזרעו, שיחיה עד שיולד שמואל,

 והוא אגג שהיה בימי שאול, שהוא הרגו,

כמש"ה וישסף שמואל את אגג. והנה שמואל בא 'מן קין כנזכר, וז"ש וירא את הקני וכו', מי יחיה משומו אל:

גם אמר, אוי כי יבא לישראל צרות רבות,

לאותם שיחיו אחר ששמואל ישסף את אגג,

כי אז שכב עם שפחתו,

ונולד אח"כ ממנו בן, וממנו נולד המן הרשע,

 שהציר לישראל והגיעם לשערי מות.

 

 ובזה יובן ענין מ"ש בסבא דמשפטים בזוהר,

כי שמואל תקן ירך הנצח, והוא לפי שבא מזרעו

 מי שפגם את הירך, והוא קין. (ע"כ מזולתו):

 

מקולות מים רבים אדירים משברי ים וגו':

מים רבים היא אימא עילאה,

כי ממנה יוצאים שבעה נחלים,

 ז' תחתונות, הנקר)וים ז' קולות. וזהו,

מקולות מים רבים. ומאלו היו הם זו"ן.

 וזהו ר"ת אדירים משברי ים,

אדיר במרום ה', שהוא אמ"י אב"י,

שהם נוקביה והקדים לנוקבא יען כי הבת היא אצל אימא

 הנזכר במים רבים, ודי למבין. (ע"כ מזולתו):

 

סימן צ"ד:

לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי:

שהש"י הצילו מדומה שרו של גיהנם שלא יכנס בגיהנם.

האמנם עדיין היה מצטער ברוב שרעפים וממשבות,

דואג בקרבו, שלא ימות בשבת, הנרמז בר"ת

'ברוב 'שרעפי 'בקרבי 'תנחומיך,

הוא בשבת. ואמנם אפילו מדאגה זו נחמתני,

 ותנחומיך ישעשעו נפשי, והוא מ"ש רז"ל

שהשיבו הקב"ה, כי טוב יום בחצריך מאלף,

 והוא בשורה גדולה אליו:

הנה רז"ל בזוהר בהקדמת בראשית סימן ק' ביארו פסוק זה,

על דוד המלך ע"ה, בענין בת שבע,

שנתוכח דומה שר של גיהנם עם הקב"ה,

על דוד שהיה ראוי ליכנס לגיהנם, והקב"ה עזרו בטענותיו, והצילו מידו. עד שבאחר כל טענותיו,

נשאר לו טענה אחת והיא זאת, כי אף אם תמצא לומר,

שדוד פטור מגיהנם,

הנה הוא בפיו אמר לנתן הנביא חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. ואז השיב לו הקב"ה גם על טענה זאת,

 ואמרו שם, כי זהו מ"ש לולי ה' עזרתה לי ככעט שכנה דומה נפשי בגיהנם. ואפשר שנסיים עם זה הפסוק שלאחריו,

 והוא אומרו, אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני.

פירוש, ועל הטענה האחרונה,

כי אני אמרתי בפירוש כי מטה רגלי לגיהנם,

שאמרתי חי ה' כי בן מות, הנה חסדך ה' יסעדני,

 להשיב גם על טענה זו, ולהצילני מידו:

 

ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי:

זה יובן במ"ש רז"ל כי בקש דוד מן השי"ת,

שיודיענו באיזה יום ימות, והודיעו שימות בשבת.

 והיה דוד מצטער מאד על זה, כדי שלא יתחלל שבת עליו.

 והנה לעיל אמר, שהש"י הצילו מדומה שרו של גיהנם שלא

 יכנס בגיהנם. האמנם עדיין היה מצטער ברוב שרעפים וממשבות,

דואג בקרבו, שלא ימות בשבת,

 הנרמן בר"ת 'ברוב 'שרעפי 'בקרבי 'תנחומיך,

 הוא בשבת. ואמנם אפילו מדאגה זו נחמתני,

ותנחומיך ישעשעו נפשי, והוא מ"ש רז"ל שהשיבו הקב"ה,

כי טוב יום בחצריך מאלף, והוא בשורה גדולה אליו:

 

סימן ק':

מזמור לתודה 'הריעו 'לה' 'כל 'הארץ:

הנה ר"ת 'הריעו 'לה' 'כל 'הארץ הוא הלכה. רמז אל מ"ש חז"ל, אין לו להקב"ה בכל העולם ובכל הארץ,

אלא ד' אמות של הלכה. ונסמך עם קרבן התודה,

לרמוז ג"כ אל מ"ש חז"ל, כי כל הקרבנות בטלים לעתיד,

 חוץ מקרבן תודה. באופן,

כי התודה וההלכה קיימים בכל הארץ, ואינם בטלים:

א"ש, הואיל ואתא לידן זה הפסוק, נימא בזה מלתא,

מאשר קיבלתי ממורי ז"ל, והענין הוא,

כי זה המזמור אינו נאמר בזמירות, אלא בימי החול.

כאשר נודע מדברי חז"ל, שאין קרבן תודה קרב,

אלא בימי החול. ולכן נרמז בו ג"כ קריאת ימי החול,

 והיא ההלכה, הנרמזת בר"ת הריעו לה' כל הארץ,

 ר"ת הלכה. וביום השבת אנו אומרים מזמור כ"ט,

והוא מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, הנרמזים בו כבת כונות כנודע ונרמז בו ג"כ אופן הקריאה ביום השבת,

ונרמזה בר"ת למפרע בפסוק,

השתחוו 'לה' 'בהדרת 'קדש,

 ר"ת קבלה, לרמוז שצריך האדם לעסוק בחכמת הקבלה ביום השבת:

 

סימן ק"ג:

ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה:

כבר הודעתיך, כי המלכות היא הוי"ה דההי"ן,

שהיא בגימטריא ב"ן, ובגימטריא בכ"ל,

 וזש"ה ומלכותו בכל משלה:

 

סימן ק"ו:

חטאנו עם אבותינו וגו':

אמר בזה העבירות שאנו עושים, גם אבותינו עברו עליהם,

 ואנו אוחזים מעשיהם בידינו, ובערך זה נקראים חטאים.

וז"ש חטאנו, לסבת היותינו נגררים עם אבותינו.

אבל האמת הוא, כי העוינו והרשענו במזיד,

אלא שבערך הנזכר נקראים חטאים:

א"ש בזה הפשט נתיישב מ"ש דניאל בסי' ט' בי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו'.

ר"ל בחטאינו שאחזנו מעשה אבותינו בידינו האמנם עונות אבותינו הם ושם במקומו נתבאר בענין אחר:

 

 

סימן ק"י:

מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש:

כבר הודעתיך ענין ז"א, שיש לו ג' זמנים, עיבור,

ויניקה, ומוחין. ובהיותו בסוד עיבור תוך אימא עילאה,

אז הוא בסוד ו' שבתוך ציור ה' ראשונה דשמא קדישא כנודע, כי אז הוא בסוד ו"ק בלבד, כמנין ו'.

ואף הם אינם בו רק תלת כלילן בתלת,

שהוא סוד ו' קטנה. ואחר שבולד,

אז מתפשטים וניכרים שש קצותיו בזמן היניקה.

ואח"כ בזמן הגדלות, נכנסים בו המוחין,

ואז נעשה בחי' ו' שלימה עם ראש,

שהיא ו' שבשם הוי"ה, ואז יש לו ראש, שהם המוחין.

 

 ואמנם מוחין אלו, הם תוך נה"י דאימא כנודע.

והנה היסוד דאימא, בו נתונים החסדים של הדעת דזעיר, הנקרא מים כנודע. ונודע, כי הנחל הוא היסוד דאימא,

שבו נמשכים מימי החסדים הנזכר,

 ויורדים עד היסוד דזעיר,

ומשם חוזרים לעלות ולהגדיל את זעיר דרך עלייתם,

כדרך המים הנמשכים באילן ממטה למעלה,

ומגדילים אותו. ועי"כ ירום ראש,

 כי החג"ת שלו הם נגדלים,

ועולים למעלה ונעשים חב"ד, שהם נקראים ראש.

באופן שכבר הראש היתה בו מתחלה,

אלא שהיתה כפופה בבחי' חג"ת,

 ועתה ע"י אשר מן הנחל ישתה, ממימי החסדים,

 ירים ראשו הכפופה, ועולים החג"ת למעלה בבחי' ראש כנזכר.

ואומרו בדרך, בחי' היסוד דאימא, הנקרא דרך.

בסוד דרך גבר בעלמה.

והבחל הם מימי החסדים, הנמשכים בדרך זה,

שהוא היסוד דאימא:

 

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד:

(מזולתו) הודיענו בזה מעלת הצדקה,

 כי אעפ"י שתהיה שלא לשמה,

וכעובדא דההוא מוכס שנחלפה מטתו במטת החסיד,

יען פזר ועשה סעודה גדולה לאנשי עירו ולא באו,

 ונתנה לעניים וכו'. וזש"ה, פזר נתן,

כי מה שפזר ועשה סעודה גדולה לאנשי עירו, ולא באו,

ונתנה לעניים כדי שלא תאבד סעודתו לבטלה,

כי תתקלקל ולא תעמוד, כשלא באו אנשי עירו.

 עכ"ז, צדקתו זאת עומדת לעד וקיימת,

אעפ"י שסעודתו לא נתנה לאביונים,

אלא מפני שלא היתה עומדת ומתקיימת. אפ"ה, קרנו תרום בכבוד, שכבדוהו כל העם, כשהוחלפה מטתו.

(ע"כ מזולתו):

 

רשע יראה וכעס:

זה יתבאר, במ"ש בפסוק פצו עליך פיהם כל אויביך

 ע"ש. והענין הוא, כי הקב"ה בעצמו החריב ביהמ"ק,

כמש"ה ממרום שלח אש בעצמותי.

ואומות העולם הרשעים קמחא טחינא טחנו,

ואעפ"י שנחרב הבית, לא נתרצו בוה,

 כי תאותם היתה להחריבו בידם.

וזש"ה רשע יראה החרבן שכבר נעשה 'מאליו,

 וכעס, שיניו יחרוק ונמס, על כי תאות הרשעים להחריבו

ביד עצמם נאבדה מהם:

 

 

סימן קט"ו:

פה להם ולא ידברו:

הנה ר"ת 'להם 'ולא 'ידברו, הוא לוי.

 וכן אזנים 'להם 'ולא 'ישמעו הוא לוי. וכן,

עינים 'להם 'ולא 'יראו, הוא לוי.

 ובכלם נרמז שם לוי בר"ת, לרמוז אל מ"ש חז"ל,

כי שבט לוי בהיותם במצרים, וכן אח"כ במעשה העגל,

לא עבדו ע"ז ועשו עצמם כאלמים וסומים וחרשים,

ולא נטו אחר עובדיה. (ע"כ מזולתו):

 

סימן קי"ו:

אנא ה' מלטה נפשי:

ר"ת אנא, הוא 'אליהו 'נדב 'אביהו. והם הנקרא נפש,

 ולכן אמר מלטה נפשי. ואז בהעלות אליו המ"ן,

או חנון ה' וצדיק, שהוא היסוד,

 הצדיק המזדווג עמה, ע"י מ"ד.

 וזה ג"כ מ"ש בפסוקים אחרים:

 

 

סימן קי"ט:

גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך:

כבר ידעת מ"ש בזוהר בפרשת פקודי,

דחבור הוי"ה אלהי"ם, או הוי"ה ואדנ"י,

נקרא שמא שלים. והנה חבור ארבעתם, בגימטריא גר.

 גם חבור הוי"ה דב"ן דההי"ן, עם אהי"ה דמלוי ההי"ן,

הם בגימטריא ג"ר, ושניהם במלכות הנקראת ארץ,

 וז"ש גר אנכי בארץ:

 

 

שרים רדפוני חנם:

שבעים שרי אומות העולם, רדפונו להכותי,

בצ"ח קללות שבמשנה תורה, שהם בגיסטריא חנם.

גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל,

 כי זה סוד מ"ש בזוהר בפרשת פנחס על ע' פרי החג,

הנקרבים כנגד ע' שרים העליונים,

וכנגדם אמר שרים רדפוני חנם. גם היו צ"ח אלים,

כנגד צ"ח קללות שבמשנה תורה.

וכנגדם רמז הנם, שהם בגימטריא צ"ח,

שהם נמשכים לישראל מן השרים הנזכר.

גם ר"ת 'שרים 'רדפוני 'חנם, הוא שלישי רביעי חמישי,

והם שלשה ימים שהיו מנסכים המים בחג

הסוכות, כנזכר בזוהר ונהפכים לר"ת חרש,

שהוא מחרשי אדמה בלא תועלת. גם המים עצמם,

 נרמזים בס"ת של שרים רדפוני חנם הוא מים,

הרי שכאן נרמז כל מ"ש בזוהר בפרשה פנחס ע"ש:

 

 

סימן קכ"ג:

הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו':

כבר הודעתיך, כי עבד הוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן,

 עם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה עצמה,

הם עבד (א"ש ע"ב ד') ואמנם עיקר שרש שם עבד,

 המורה על עבדות, אינו כנזכר,

כי הוי"ה דע"ב היא באבא, גבוה על גבוהים,

ואין שם עבדות. אבל עיקרו הוא, בבחי' האחוריים של הוי"ה בפשוטם, שהיא בגימטריא ע"ב,

ועם ד' אותיות הוי"ה, הרי עב"ד.

וכשנזכר בפסוק 'מלת עבד"ו, אז,

או יהי' כפירוש הא', שהוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן,

עם עשר אותיות המלוי עבדו.

או יהיה כפי הפירוש הב',

שהוא האחוריים הפשוטים של ההוי"ה,

שהם עשר אותיות, והם בגימטריא ע"ב, כזה,

 י',

י"ה,

יה"ו,

 יהו"ה,

 והכל בגימטריא עבד"ו.

והנה כל אלו להיותם הויו"ת, הם זכרים, ונקראים עבדים.

אבל הנקבות, הנקראות שפחה,

הם בשם אהי"ה שהיא נוקבא כנודע. והענין הוא,

כי הם ג' אהי"ה, דיודי"ן, ואלפי"ן, והווי"ן.

שהם בגימט' תנ"ה כנודע. ואם תסיר השמות פשוטים עצמם,

 יהיו מלוייהם לבדם בגימטריא שפחה. וזש"ה

הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה וכר:

 

 

סימן קכ"ז:

שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם וגו':

אמר, בחנם לשוא ולתהו, אתם הרשעים משכימי קום,

 ומאחרים שבת לטרוח במלאכת העוה"ז, כי המה הבל,

 ואתם ממיתים עצמכם בעמל העוה"ז,

ואפילו פרוסת לחם שאתם אוכלים,

הוא בעצבון תאכלנה, ואינכם בטוחים על השי"ת,

כנזכר לרז"ל בזוהר פרשת בשלח שטו העם ולקטו.

 ואמנם הצדיקים שהם ידידי ה',

הם נחים מעמל הבלי העוה"ז ביום,

והטורח שהיו צריכים לטרוח ולהתעצב כל היום,

כמו שעושים הרשעים כנזכר.

הנה הוא יתברך נותנו להם בחלומות שינתם,

וזש"ה כן יתן לידידו שינא, ר"ל, כן כענין הרשעים שמצטערים כל היום,

כן בענין זה נותן השי"ת לידידיו הצדיק בזמן השינה,

ואמר לידידו, לרמוז, אל מ"ש חז"ל

מעולם לא ראה דור חלום טוב,

אלא כל הלילה מצטער בשינתו בחלומות רעים,

כדי להתייסר בזה, ויהיי תמיד בצער ובפחד שלא יחטאו,

 וירשו העוה"ב:

"א"ש, זאת בלבד ק"ל, היות מלת שינא בפסוק

באל"ף לבסוף, ולא בה"א, מלשון שינה.

ואולי אותיות אחה"ע מתחלפות ואין בזה קפידא.

ובביאורי על התורה,

בספר תוצאות חיים ביארתי זה הפסוק, וע"ש כפי הנלע"ד:

 

 

סימן קל"ה:

כי יעקב בחר לו י"ה:

הנה אותיות לו י"ה, הם אותיות לוי"ה,

ירמוז למ"ש בתיקונין תיקון ס"ט, שנתלוית עמו שכינה.

 מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו':

כבר נתבאר פסוק זה בשער הזה, בפרשת שמות בפסוק

 ויקם מלך חדש וכו', ע"ש.

וירצה עוד, 'הארץ 'ברקים 'למטר ר"ת הב"ל,

'עשה 'מוציא 'רוח 'מאוצרותיו, ר"ת עמר"ם, רמז,

כי הוא המוציא רוחו של הבל.

וס"ת הארץ' ברקים' למטר', הוא צמר,

לרמוז כי הבל הביא קרבנו צמר, וקין הביא פשתן,

כמ"ש בזוהר, שהוא ס"ת קרבן ועוד

'ברקים 'למטר 'עשה 'מוציא, ר"ת בלעם,

רמז אל מ"ש חז"ל בישראל לא קם,

אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, והבן.

ועיין בתיקונים דף קי"ז ע"ב. ודע, כמו שנולד שת,

עד היות חוה בת ק"ל שנה, כן נולד משה,

עד היות יוכבד בת ק"ל שנה. וכמו שאדם פירש מאשתו,

וחזר וידעה, כן עמרם. ונראה,

כי כאשר הגיעה יוכבד לק"ל שנים, נתנוצצה בה רוח חוה,

 ושבה לימי עלומה, וחזרה להיות בת. ולכן לא נזכר שמה, ואמר ותהר האשה, כמו האשה אשר נתת עמדי.

ובזה יובן למה שנקראת בלקוחין אלו בת,

 ולא כשילדה לאהרן,

כי אין ביניהם כי אם שלש שנים בלבד והבן:

 

 

סימן קמ"ג:

הצילני מאויבי ה' אליך כסיתי:

רז"ל פירשו בזוהר, על פסוק בקר אערוך לך ואצפה,

כי דוד הוא במלכות,

אשר נעשת חופאה וכסוי אל היסוד, הנקרא בקר,

להעלים האור העליון. וז"ש הצילני מאויבי ה',

כיון שאני במלכות, ואליך כסיתי, להעלים אורך הגדול,

 ואני נאחז במלכות העליונה:

 

 

סימן קמ"ד:

הנותן תשועה למלכים:

יתבאר במ"ש הפסוק הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה,

 כי הקליפות הנקראות חרב רעה,

הנה הם סמוכים וקרובים למדת המלכות,

אשר בה נשרש דוד המלך ע"ה ואמר,

 כי עם היות החרב רעה הנזכר, סמוכה לשרשו,

עכ"ז מצילו ממנה, וז"ש הפוצה את דוד עבדו:

 

 

אשרי העם שככה לו:

הנה מלת שככה, בגימטריא משה,

כמש"כ בזוהר גם ר"ת 'לו 'אשרי 'העם הוא לאה,

 לרמוז אל מ"ש במקומות רבים כי משה איתדבק בלאה

 עלמא דאתכסיא עילאה:

 

 

קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת:

הנה לכאורה נראים דברים כפולים באומרו לכל קראיו,

וחזר ואמר לכל אשר יקראוהו באמת.

עוד ראוי לדקדק, למה תחלה אמר בלשון הווה,

לכל. קוראיו. ואח"כ אמר בלשון עתיד,

לכל אשר יקראוהו.

 ואם הם חלוקים בהבנתם, הכי היל"ל בוא"ו יתירה,

ולכל אשר יקראוהו באמת:

הגהה - אמר שמואל, עוד ראוי לדקדק, מלת באמת הנזכר בחלוקה השנית, ולא בראשונה:

והענין יובן בפירוש והיה טרם יקראו ואני אענה,

עוד הם מדברים ואני אשמע. והענין הוא,

כי יש חסידים שטרם שיקראו אל השי"ת,

הוא עונה אותם. ויש גרועים מהם,

שהם צריכים לטרוח להתפלל, ובהיותם מתפללים,

עונה אותם. ועליהם אמר, עוד הם מדברים ואני אשמע.

ואל זה רמז הכתוב ואמר, קרוב ה' לכל קוראיו,

והתחיל מן הגרועים, ממטה למעלה,

ואמר קרוב ה' לכל קוראיו, כלומר,

אעפ"י שלא יהיו ראוים, כיון שהם קוראיו ומתפללים לו,

 קרוב ה' להם. אבל יש מעלה יתירה, והיא זאת,

כי גם קרוב ה' הוא לכל אשר יקראוהו לעתיד,

אעפ"י שעתה עדיין לא קראו, וטרם שיקראו הם,

 ה' נקרב אליהם:

האמנם מי שירצה להיות מן הכת הזאת,

צריך תנאי גדול, שיהיה מן החסידים,

שתמיד הם מכונים בתפילתם, וקוראים להקב"ה באמת,

 ולא מן השפה ולחוץ, וז"ש באמת. נמצא,

שלמי שירצה להיות מן כת החסידים האלו,

צריך להיות באמת, ואם לאו אינו נענה.

האמנם מי שהוא מכת המתפללים בעת צרתם,

והם קוראים ת'מיד להקב"ה,

גם הקב"ה אינו מדקדק כ"כ עמהם שיהיה באמת,

ובכונה גמורה.

 

וכדי לרמוז השינוי והחלוק שבין שתי הכתות האלו,

 הפרישם, ולא חברם בתוספת וא"ו,

ולכן לא אמר ולכל אשר יקראוהו באמת:

 

 

סימן קמ"ו:

אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי:

ירצה, שאין ראוי לאדם לסמוך שיחזור בגלגול, ואז יתוקן.

 ולכן אמר אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי

בעה"ז, במקום אשר הטאתי, וכאן אהקן כל צרכי,

שלא אצטרך לחזור עוד בגלגול.

וזהו מאי דסמיך ליה פסוק, אל תבטחו בנדיבים,

 כלומר ולא אעשה כמו אדה"ר שחטא,

והוצרך להתגלגל בג' אבות אברהם יצחק ויעקב,

הנקראים נדיבים, ובטח בהם, כי על ידיהם יתוקן,

וז"ש אל תבטחי בנדיבים:

גם בבן אדם שאין לו תשועה,

שלא אעשה כמו בנו של אדה"ר, והוא קין הבכור,

 אשר חטא, ולא היה לו תשועה,

בסוד ואל קין ואל מנחתו לא שעה, מלשון תשועה,

 והוצרך להתגלגל ביתרו, ולהתקן שם, ובטח בו.

גם נתכוון על הבל בן השני של אדה"ר,

אשר גם הוא חטא ולא היתה לו תשועה,

עד שנתקן ונתגלגל במרע"ה.

וזש"ה, בבן אדם שאין לו תשועה.

ולכן ביאר מי הוא שקראו בן אדם, ואמר שהוא הבל,

אשר בו נתקיים פסוק

'תצא 'רוחו 'ישוב 'לאדמתו 'ביום 'ההוא,

ר"ת תרי הבל, ר"ל כי הבל נתגלגל תרי זמני,

בשת חד זמנא, ובמשה חד זמנא.

והם ר"ת, משה ש"ת הב"ל, ויצתה רוחו ושב לאדמתו,

ואחר כך נתגלגל תרי זמני כנז"ל,

ובתחלה מת ויצאה רוחו,

ואח"כ שב לאדמתו בעה"ז בגלגול:

 

א"ש, מדברי הרב ז"ל נראה, יכולני לעשות פשט

בפסוק אחרי דבריו, והיא אזהרה לכל בני אדם,

שאל יתעצל מלחזור בתשובה,

 בעוד השמש במרומים בעה"ז,

ואל יבטח באחד משני דברים, האחד הוא,

אל תבטחו מלהתגלגל אחרי מותו בנדיבים,

והם גופים גדולים כמ"ש הרב ז"ל,

או בגופים קטנים של תינוקות המתים בהכרת,

לכפר על הנשמית הישנות המגולגלות שבתוכם.

וכנגד זה אמר בבן אדם, ולא אמר באדם,

אלא בבן אדם, המתים קטנים, ועדיין נקראים בשם בן אדם,

 ולא זכו להקרא בשם אדם ממש.

ואם כה יחשוב וימות בלא תשובה,

הנה תצא רוחו ישוב לאדמתו,

וביום ההוא הידוע של יום הדין,

אבדו עשתנותיו שחשב, והוא ימות בלי תשובה,

ואוי לו אוי לנפשו. לכן אשרי שאל יעקב בעזרו,

כמ"ש חז"ל בא לטהר מסייעין אותו,

ואפילו אם יהיו בנפשי כמה מומין,

פסח או עור כל מום רע, ה' ירפא אותו.

 וז"ש, ה' מתיר אסורים,

ה' פוקח עורים,

ה' אוהב צדיקים, כנלע"ד:

ה' שומר את גרים:

 

 

הנה ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים הוא ישאג,

 ירמוז אל מ"ש חז"ל שלש משמרות הוי הלילה,

ועל כל משמר ומשמר,

יושב הקב"ה ושואג כארי כו'.

והוקשה לו לפסוק למה הקב"ה החריב בית המקדש,

כיון שסופו הוא לישאג ולהצטער עליו. והשיב,

כי הטעם הוא, כדי להרבות את הגרים,

 כמ"ש חז"ל כי ע"י פזור ישראל בין האומות,

 נתרבו הגרים. גם ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים,

בגימטריא שד"י. גם ר"ת 'יתום 'ואלמנה 'יעודד,

 בגימטריא כ"ו, כמנין הוי"ה.

גם ר"ת 'ודרך 'רשעים 'יעות בגימטריא רי"ו,

הוא רי"ו אותיות של שם בן ע"ב, של ויס"ע ויב"א וי"ט.

(ע"כ מזולתו):

 

 

סימן קמ"ז:

מונה מספר לככבים:

הנה בסבא דמשפטים על פסוק המוציא בנדיבים.

במספר צבאם, אמר וז"ל, חד ברא אית ליה לקב"ה,

ומספר שמו, ונדרש על הדעת ועל היסוד. והענין הוא,

כי הנה הדעת כלול מה' חסדים וה' גבורות,

והם עשרה הויו"ת כנודע, ובהיותם פשוטות,

יש בהם ארבעים אותיות, והם מ' של מספר. ואם תמלאם במלואם, אז יש בכל הוי"ה מהם עשר אותיות,

וסך כל העשרה הויו"ת הם ק' אותיות,

 כמנין מ"ס של מספר. ואם תמלאם במלוי המלוי,

שיש בכל הוי"ה כ"ח אותיות של מלוי המלוי,

 יהיה סך העשר הויו"ת פ"ר אותיות,

כמנין פ"ר של מספר. והרי איך כללות אורות החו"ג שבדעת, נקראים מספר.

והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. דע,

כי גם היצירה והעשיה, שהם הלבושים דזו"ן,

נקראים מספר, כי אות מ' הוא מטטרון, וס' סנדלפו"ן,

ופ"ר בגימטריא סנדלפו"ן,

העולה בגימטריא פ"ר:

א"ש, אענה אף אני חלקי, כי גם עשר הויו"ת הנזכר,

 הם בגימטריא ר"ס. וגם נרמזו במלת מספר, ר"ס.

והמ"ם הם מ' אותיות, כמ"ש הרב זלל"ה.

 ולהיות המ"ם כפולה, כנגד הדעת והיסוד,

נרמזה ג"כ אות פ' במלת מספר, כנלע"ד:

גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר:

 

כבר ידעת מ"ש בזוהר בכמה מקומות, ובפרט בפרשת פנחס

כי כל החשבונות הם במלכות.

והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל,

 כי הדעת דז"א נקרא מספר. והנה הדעת הזה,

 מתלבש תוך היסוד דתבונה תחתונה,

 ולא של בינה עליונה, וכשנגמר ומסתיים היסוד דתבונה

 שהוא בחזה דזעיר,

אז נגלים האורות של החו"ג שבדעת,

הנקרא מספר. אבל בהיותם תוך יסוד התבונה,

 אין המספר נגלה. וזהו לתבונתו אין סספר,

 ולכן לא כתיב לבינתו, אלא לתבונתו

והנה שם בחזה דזעיר, ששם נגלה המספר הנזכר,

 יוצאת הנקבה דז"א,

וכל אותם אורות המספר והחשבון הנזכר,

נגלים ומאירים בנוקבא,

 ולכן שם הם כל החשבונות כנזכר.

 ועיין בפרשת ואתחנן בשער המצות במצות עסק התורה,

 בענין מספר גדול ומספר קטן:

 

 

השולח אמרתו ארץ:

(מזולתו) הנה דבור לשון קושי. ואמרתו, לשון רחמים.

 וכיצד יתכן יתנהגו שני הפכיים בנושא א'. והענין הוא,

כי הנה נודע, כי כשהקב"ה שולח טובה ורחמים בארץ

 בעוה"ז, שולחו ע"י עצמו,

ולפיכך תיכף מגיע עד הארץ. וז"ש, השולח אמרתו ארץ,

 ר"ל השולח, הוא בעצמו. אמרתו, שהיא רחמים.

ארץ, תכף מגיע עד הארץ, לרחם שם.

האמנם כשהוא דברו, קשה שהוא דין,

 אין הקב"ה מייחד שמו עליו, כמ"ש השולח,

אלא מאליו ירוץ הדבור, בעבור כי אין רע יורד מלמעלה.

ועוד יש שינוי אחר, כי הוא מתאחר מלירד,

שמא יחזרו העולם בתשובה ביני וביני ומתעכב בשמים.

 וז"ש, עד מהרה ירוץ דברו,

וכבר ידעת כי מהרה דקב"ה הם תת"ן שנה,

כמאמר רז"ל ואחר כך ירוץ דברו בארץ.

(ע"כ מזולתו):

 

 

א"ש, מיסוד הרב זלה"ה, נוכל לחדש ענין אחר,

 ומש"ה הנותן מטר על פני ארץ, והיא א"י,

והדר ע"י שליח, ושולח מים על פני חוצות,

אלו שאר ארצות. והשתא אתי שפיר ג"כ, מש"ה

השולח אמרתו, והיא מדת רחמים, ארץ הידועה,

והיא א"י, כמ"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה.

האמנם כששולח מדה"ד, עד מהרה ירוץ דברו לח"ל,

 ודרשינן ג"ש מהרה מהרה,

נאמר כאן עד מהרה ירוץ דברו,

ונאמר להלן ואבדתם מהרה,

מה מהרה האמור להלן מדה"ד,

אף כאן עד מהרה מדה"ר לשאר ארצות.

האמנם לא"י, אמרתו ברחמים פשוטים, כנלע"ד.

 הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר:

הנה נודע, כי ג' אהי"ה הם, ביודי"ן, ואלפי"ן, וההי"ן.

וג' אלפי"ן ראשונות שבשלשתם, הם בגימטריא של"ג. ובהיותם הג' אלפי"ן הנזכר פשוטות,

הם בגימטריא ג'. וכשתסיר הג', שהם הג' השרשים ממלת של"ג, ישארו המלויים לבדם ש"ל, כמנין צמ"ר.

וזש"ה, הנותן שלג כצמר.

גם ז"ס פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:

 

אמר שמואל, נראה מדברי הרב ז"ל,

 ששלג הם יותר רחמים מצמר, שכן בשלג

יש ג' אלפי"ן העיקרים. וכמ"ש התנא,

בהרת עזה כשלג. והשאת כקרום ביצה שניה לה,

כצמר לבן. ולכן אמר הכתוב, אם יהיו חטאיכם כשנים,

 שאינם כ"כ אדומים, כשלג ילבינו לגמרי

האמנם אם יהיו יותר אדומים, ויאדימו כתולע,

אז כצמר יהיו, ולא כשלג. וכפי זה ק"ל,

מש"ה הנותן שלג כצמר,

ואיפכא הול"ל הנותן צמר שהוא יותר דין, כשלג,

שהוא יותר רחמים. האמנם נוכל לתרץ,

שהענין הוא להשוות זה לזה,

אעפ"י שזה יותר רחמים מזה,

מאחר שמקור כלם הוא שם אהי"ה,

והוא המקוה המטהר את האדם,

בסוד אהי"ה דההי"ן קנ"א, נותן שלג כצמר:

 

בהקדמה זו, אתן גמר טוב בפסוק באומרו

כפור כאפר יפזר,

ונודע כי מלת אפר ומלת פרה הכל ענין א',

ופרה הוא סוד הפ"ר דינין,

ובה' אותיות מנצפ"ך הכלליות נעשית פרה,

ואז היא אדומה תמימה באדמימותו ובהיות הדינים

הנזכר מתמתקין בשרשם באימא עילאה,

היא שם אהי"ה הנזכר, בסוד מי אסף רוח בחפניו,

 כי הוא סוד החוטם,

האוסף ומקבץ כל הה' גבורות למקומם,

 ושם מתבסמים ונמתקים,

ונעשים בסוד גבורה אחת בבינה,

ואז נעשו הדינים החמשה,

 א' בלבד, ומפרה נעשת אפר,

א' פ"ר. וז"ס פסוק

וכבס האוסף את א' פ"ר ה' פ"ר ה',

האוסף ה' גבורות, ועושה אותם אחד בלבד.

ונודע כי אותיות מנצפ"ך הם כפולות, ב"פ פ"ר,

והם תק"ס, כמנין שער"ה,

עם עשרה אותיות של מנצפ"ך הכפולות,

 וה' אותיות אלהי"ם, שהם כללות ה' גבורות עצמם,

הרי כמנין שערה.

וכ"כ הרב זלה"ה בדרוש תקיעת השופר,

בענין תקיעה, תק"ע י"ה, שהם ב' מיני מנצפ"ך,

והם תק"ס, וכללות חשבון עשר גבורות אלו,

 הרי תק"ע, הנה מנצפ"ך

הא' נותנו אבא אל אימא בעת הזיווג,

לצורך נקודת יסוד שבה. והמנצפ"ך

הב', לצורך יסוד המלכות נוקבא דזעיר.

 וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ.

והנה שני מיני פ"ר הנזכר, נרמזו בפסוק זה,

הא' הוא כפור, והוא כ"ו פ"ר.

והב' הוא, כאפר, כ"א פ"ר.

והכ"ו הוא שם ההוי"ה, בגימטריא כ"ו.

והכ"א הוא שם אהי"ה. ואמר הנותן בסתם,

 כמו המוציא כו', הנותן שלג כצמר כאמור,

ג"כ מתקן ב' המנצפ"ך הנזכר,

הא' של הזכר בשם ההוי"ה כ"ו.

 והא' של הנקבה, בשם אהי"ה כ"א.

ואז כפור כאפר יפזר הדינים.

ואולי ירמוז במלת יפזר, נרמז פ"ר י"ז,

י"ז הוא הטוב שמתמתק הדינים ביסוד הנקרא טו"ב,

בסוד אם יגאלך טוב יגאל,

כנלע"ד בזה, עד יערה עלי רוח ממרום:

 

 
 
קורסים  וסדנאות חוגי בית  בכל הארץ סדנה מיוחדת למעגל החיים. זוגיות ילדים ומשפכה  ועסקים.  אסטרולוגיה קבלית וסוד האותיות. גלגולי נשמוד וסוד יעוד האדם בעולם.  חכמת תווי הפנים ועסקים. סודות לימוד הזוהר ופרשיות השבוע. קורס מבוא לקבלה הטוב בעולם והאמין ומסודר בשיטה הקלה להונה לכל נפש. יעוצים אשיים על זוגיות  עסקים רפואה ילדים. בית ומשפכה. מזוזות קשרות וטהור הבית.